סרטו של מיכאל אללו הוא חוויית צפייה מסעירה באופן מפתיע – לחלוחית מורגשת בעיניים תוך דקות ספורות, יש צחוקים לאורך כל הסרט והסיום הותיר אותי מדוכא וחנוק מדמעות. זה קרה לאו דווקא בגלל האופן בו נגמר מסע הבחירות של פפה אללו, אביו של הבמאי ואייקון ירושלמי מזה שנים רבות, אלא בגלל תחושת אובדן דרך. מיכאל יצא לתעד את אביו לפני שנתיים בקרב האחרון שלו על רלוונטיות ולגיטימיות בירושלים, בעודו מנסה להתמודד לראשות העיר מול ניר ברקת, אך למעשה לכד את התפוררות גוש השמאל הישראלי. המחנה שיחק בפוליטיקאי הוותיק כבובה על חוט, הכשיל אותו שוב ושוב, והוכיח שאינו מונע מאידאולוגיה כלשהי, אלא מעסקנות ואינטרסים – בדיוק הדברים ששמאלנים מאשימים בהם את שלטון הימין, אבל לא טובים מהם במאום (אולי להיפך, הם הרי מתרשלים בכך). הניסיון של השמאל לנצח את הימין במשחק שלו, תחת הסתתרות מאחורי המילים "חילוניות" מול "התחרדות", מציג אותו כמיואש, מבויש ומבולבל.

לביקורת המלאה באתר הארץ

״הקרב האחרון של פפה״ הוא סרט יומן פוליטי שמשתייך גם לזרם תיעודי המכונה אתנוגרפיה ביתית, ובתוכו יוצרים רבים, כמו למשל אלן ברלינר או רוס מקלווי, יצרו פורטרט של קרוב משפחה כדי להבין, בין היתר, את עצמם ואת האופן בו התעצבה דמותם עם השנים. מדובר בניסיון לפרק את הפתולוגיה: בהינתן ה- ״DNA״ המשפחתי שלי, האם אני שבוי בחיבוק המשפחתי, או שיכולתי להתעצב אחרת? בין אם ההתמקדות בשאלה האישית הזו היא החלטה מודעת של אללו או לא, היא מעניקה לסרטו נפח חשוב מבלי להוריד מחשיבותו או מרכזיותו של המאבק של אביו. אללו מקדיש דקות רבות בסרטו כדי לספר לנו כיצד גדל על ברכי אביו וכיצד עוצבה מודעותו הפוליטית, מהמלחמה המתמשכת בעד הסכם שלום, דרך המאבק על ירושלים החופשית, ועד למחאת האוהלים בתל אביב. באחת הסצנות בסרט אללו יוצא לרחובות ירושלים לגייס תמיכה באביו ופוגש בני נוער ימנים אשר לועגים על כך שפפה מתמודד לראשות העיר. בסצנה אחרת מוצא עצמו אללו בעימות חזיתי מול עדת מפגינים דתיים בהלוויית המר״ן בירושלים. ״האם אתה רואה עצמך ממשיך דרכו של אביך לאחר שיילך מהעולם?״ שואל אותו אחד המפגינים. אלו הן סצנות בטעם חמוץ מתוק, ספק משעשעות ספק עצובות, שמקבלות את עוצמתן מתוך איפוקו המרשים של אללו והאופן בו הוא שומר על שיח עם המתועדים בגובה העיניים וללא התנשאות.

לביקורת המלאה באתר doctalk