יוצר רוזנברג סרט קולנוע מרשים ומתוחכם המשלב בין התיעודי והבדיוני – ובסופו של דבר בין הקולנוע לחייו האמיתיים שלו עצמו – באופן בלתי נשכח ממש.

קישור לביקורת המלאה

"קשה מאוד לתאר את עלילת סרטו של דני רוזנברג, או את הדרך שבה הוא מערבב בין תיעוד, שחזור ובדיה. מאידך, קל מאוד לכתוב שהסרט הזה מרסק את הלב דרך פשטות וכנות ולא דרך התחכמות קולנועית. בנוסף, בעזרת שזירה מחדש של חומרים, סרט סטודנטים ישן נברא מחדש כאחד מהשניצלים הכי מרגשים שזכורים לי על המסך, וזה אפילו לא בהכרח הרגע הגדול ביותר בסרט"

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ שופע הרבה רעיונות ומחשבה, אבל הכוח המחזיק אותו הוא הפנייה לרגש ולא לאינטלקט. קובן מביא לדמות של אסף חום אנושי טבעי המאפיין את האישיות שלו כמראיין, אך גם עצבות וזעם המתחברות לפרץ האנרגיה בהופעה של מרק רוזנבאום, שמשדר גם חולשה של הגוף וגם עוצמה של אדם המסוגל לריב בשנינות עם כל אדם על כל דבר. הצילום של דוד סטרז'מייסטר כולל רגעים יפהפיים של שימוש במסך הרחב. כל אלו מייצרים קולנוע חי, הדן לא רק במוות של בני משפחה אלא גם בשאלה האם הסרט בו אנו צופים אכן יושלם.

בשנה בה עיתונאים יוצאים בכותרות על מות הקולנוע, סרט בו מות הקולנוע נוכח בכותרת מרגיש אקטואלי יותר מן הנסיבות שהיו בתקופה בה צולם. המוות שמרחף מעל הסרט הוא לכאורה לא המוות של הקולנוע כולו, אלא רק של הסרט בו אנו צופים, שאולי כמו סרטים רבים לא יושלם לכאורה, בגלל קשיים רבים, בהם גם מחלה של השחקן/אב. הסרט מראה מוות של סרטים שלא יושלמו וגם נוגע במחלה ומוות של אדם ספציפי, אבל הוא גם עוסק בתורשה דרך המעבר בין הדורות ובדרך בה זכרונות נשמרים בצורה פיזית ורוחנית. כך שגם ברגעיו העצובים יש בו יותר אופטימיות מאשר בכותרת.

"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הינה יצירה מתעתעת וחמקמקה, יצירה שלא מתפשרת לרגע .

הסרט מוכיח את התעוזה ואת יכולותיו הקולנועיות של  דני רוזנברג לספר סיפור בצורה היפה והטהורה ביותר האפשרית.

פסטיבל הקולנוע ירושלים, נימוקי חבר השופטים: "סרטו המקורי, החשוף, המדמם, של דני רוזנברג הוא סרט מלא באהבה לקולנוע ובאהבת אב, שבשילוב מבריק של חומרים דוקומנטריים ועלילתיים, מצליח לאפשר הצצה לנפשו האובססיבית של במאי קולנוע במרדף אחרי דמותו ההולכת ונעלמת של אביו החולה". 

"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג, המשתעשע עם הגבולות שבין יצירה עלילתית ותיעודית. אם לחזור לנקודת ההתחלה, הרי שכמו "המניע", גם במרכז הסרט הזה עומד מרדף חסר סיכוי: במקרה זה, המרדף של הבמאי, המקווה כי באמצעות המצלמה שלו יצליח לעצור את הזמן ואת גסיסתו של אביו. העיתונאי והיוצר הדוקומנטרי רוני קובן מגלם את בן דמותו של הבן, המפיק מרק רוזנבאום את האבא ותשמחו לשמוע כי בין שני אלה, שעד כה לא נשאו סרט על כתפיהם החסונות, צצה גם נועה קולר. שלוש תצוגות המשחק תורמות לעוצמה הרגשית של הסרט, שמתגלה כנוגע ללב באותה מידה שהוא אינטלקטואלי ותיאורטי, וגורם ל" Never Tear Us Apart" של אינקסס להישמע מרסק מתמיד. את אבא של דני רוזנברג שום דבר כבר לא יחזיר, אבל הלוואי שלגבי הקולנוע הוא טועה".

החרדה האישית של המשפחה מותכות בתוך תחושת חרדה לאומית כשהתרחיש של מלחמה גרעינית עם טהרן הופך למעין מפלט מטורלל לתחזית הקודרת של הסרטן. התרכובת המוזרה הזו מפיקה עבורנו בעיקר הומור ציני ושנון.