"קשה מאוד לתאר את עלילת סרטו של דני רוזנברג, או את הדרך שבה הוא מערבב בין תיעוד, שחזור ובדיה. מאידך, קל מאוד לכתוב שהסרט הזה מרסק את הלב דרך פשטות וכנות ולא דרך התחכמות קולנועית. בנוסף, בעזרת שזירה מחדש של חומרים, סרט סטודנטים ישן נברא מחדש כאחד מהשניצלים הכי מרגשים שזכורים לי על המסך, וזה אפילו לא בהכרח הרגע הגדול ביותר בסרט"
מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ שופע הרבה רעיונות ומחשבה, אבל הכוח המחזיק אותו הוא הפנייה לרגש ולא לאינטלקט. קובן מביא לדמות של אסף חום אנושי טבעי המאפיין את האישיות שלו כמראיין, אך גם עצבות וזעם המתחברות לפרץ האנרגיה בהופעה של מרק רוזנבאום, שמשדר גם חולשה של הגוף וגם עוצמה של אדם המסוגל לריב בשנינות עם כל אדם על כל דבר. הצילום של דוד סטרז'מייסטר כולל רגעים יפהפיים של שימוש במסך הרחב. כל אלו מייצרים קולנוע חי, הדן לא רק במוות של בני משפחה אלא גם בשאלה האם הסרט בו אנו צופים אכן יושלם.
בשנה בה עיתונאים יוצאים בכותרות על מות הקולנוע, סרט בו מות הקולנוע נוכח בכותרת מרגיש אקטואלי יותר מן הנסיבות שהיו בתקופה בה צולם. המוות שמרחף מעל הסרט הוא לכאורה לא המוות של הקולנוע כולו, אלא רק של הסרט בו אנו צופים, שאולי כמו סרטים רבים לא יושלם לכאורה, בגלל קשיים רבים, בהם גם מחלה של השחקן/אב. הסרט מראה מוות של סרטים שלא יושלמו וגם נוגע במחלה ומוות של אדם ספציפי, אבל הוא גם עוסק בתורשה דרך המעבר בין הדורות ובדרך בה זכרונות נשמרים בצורה פיזית ורוחנית. כך שגם ברגעיו העצובים יש בו יותר אופטימיות מאשר בכותרת.